ניפחא מאי רב פפא אמר לבעל פרה רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין והלכתא חולקין:
(1) 
לֵיתַא לְפָרָה מִשְׁתַּלֵּם רְבִיעַ נֶזֶק מִוָּלָד.
לֵיתַא לְפָרָה מִשְׁתַּלֵּם רְבִיעַ נֶזֶק מִוָּלָד.if the cow is not here, e.g., it went astray, only one-quarter of the cost of the damage is reimbursed from the offspring.
1. עד כאן הדף החסר בכ״י אוקספורד, השלמנו בספה״ב.
2. לעולם: חסר בדפוסים.
3. שדה: וכן גיט . דפוסים: שדהו .
4. לך: ספה״ב, דפוסים: ״מינך״.
5. שיימנא: ספה״ב, כ״י נ . כ״י אוקספורד מארש 590 : ״שימנא״. דפוסים: שלימנא .
6. הבית: וכן גיט . ספה״ב, כ״י נ , דפוסים: החצר .
7. ברשות: דפוס קושטא : ברשותו .
8. ברשותו: וכן גיט . ספה״ב, כ״י נ , דפוסים: ״ברשות״.
9. אינו חייב: ספה״ב, דפוסים. חסר בכ״י אוקספורד מארש 590 , כ״י נ .
ליתא לפרה – ותם אין משלם אלא מגופו ואמר ליה הב לי כולה פלגא הזיקא מולד דאיהו נמי אזקן בהדי פרה ורבא ס״ל דחד גופא הוא והוי כאחד מאבריה כדמפרש בסיפא דמילתיה משלם ליה מינה רבעא דנזקא ואידך רבעא מפסיד ואפי׳ שוה הולד כל פלגא נזקא.
ליתא לפרה משתלם רביע נזק כו׳ – לדברי רבא לא אתיא מתניתין כר״ע דכיון דשותפין נינהו הא אמרינן בהמניח (לעיל דף לד.) אם כיחש המזיק או שבח ברשותן דתרוייהו אלא כר׳ ישמעאל אתיא.
סימן רכג
אמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ״ט גופה היא. תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ״ט פירשה בעלמא הוא. פירש ר״ח זצ״ל תרנגולת שהזיקה חייבת לשלם חצי נזק מגופה. היה דליל קשור ברגלה ושביר את הכלים משלם חצי נזק אם אינו מספיק מדמי התרנגולת להשתלם חצי נזק אינו משתלם מביצתה מ״ט פירשה בעלמא הוא. אבל אם היא מועדת כדתנן התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר לישתלם מן העליה וכ״ש מן הביצה. אי נמי נראה בעיני דאפי׳ במועדין נפקא מיניה בביצה דחד ותרנגולת דחד:
סימן רכד
[שם]
אמר רבא שור שנגח את הפרה מעוברת או הפילה או מתה אין שמין את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפ״ע שעולה דמי הנזק הרבה אלא שמין לולד על גב הפרה כמה היתה יפה תחילה ובמה היא יפה עכשיו. משום דא״ל מזיק לניזק פרה אזיקנא לך פרה מעברתא שיימנא לך. וכן הקוטע יד עבדו של חבירו אין שמין את היד בפ״ע לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבדו כזה דודאי הרואה עבדו שלם אינו קטוע עבדו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה יפה עכשיו וכמה היה יפה מתחילה:
אמר רבא שור שנגח את הפרה מעוברת או הפילה או מתה אין שמין את הפרה בפני עצמה ואת הולד בפ״ע שעולה דמי הנזק הרבה אלא שמין לולד על גב הפרה כמה היתה יפה תחילה ובמה היא יפה עכשיו. משום דא״ל מזיק לניזק פרה אזיקנא לך פרה מעברתא שיימנא לך. וכן הקוטע יד עבדו של חבירו אין שמין את היד בפ״ע לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבדו כזה דודאי הרואה עבדו שלם אינו קטוע עבדו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה יפה עכשיו וכמה היה יפה מתחילה:
[שם]
פרה דחד וולד דחד שהוזקו פשיטא פיטמה ששמין אותה יפה מפני שומנה הוי דבעל הפרה דהא ולד לא מייתי שומנה. ניפחה למי ישלם רפא אמר לבעל פרה. רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין. והילכתא חולקין:
פרה דחד וולד דחד שהוזקו פשיטא פיטמה ששמין אותה יפה מפני שומנה הוי דבעל הפרה דהא ולד לא מייתי שומנה. ניפחה למי ישלם רפא אמר לבעל פרה. רב אחא בריה דרב איקא אמר חולקין. והילכתא חולקין:
[שם]
מתני׳ הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעה״ב שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדירות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס פירותיו לחצר בעה״ב שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעה״ב פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס שורו לחצר בעה״ב שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו של בעה״ב פטור. נגח הוא שורו של בעה״ב חייב. נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. היה אביו או בנו של בעה״ב בתוכו משלם את הכופר. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה״ב לשמור:
מתני׳ הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעה״ב שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהן בעל הקדירות חייב ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס פירותיו לחצר בעה״ב שלא ברשות אכלתן בהמתו של בעה״ב פטור ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. הכניס שורו לחצר בעה״ב שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו של בעה״ב פטור. נגח הוא שורו של בעה״ב חייב. נפל לבור והבאיש את מימיו חייב. היה אביו או בנו של בעה״ב בתוכו משלם את הכופר. ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה״ב לשמור:
סימן רכה
איתמר רב אמר הלכה כת״ק ושמואל אמר הלכה כרבי. פר״ח זצ״ל וקיי״ל הילכתא כשמואל בדיני. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ״ל דקיי״ל כשמואל דהילכתא כוותי׳ בדיני. וההיא דפ׳ הזהב גבי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב שמואל בר זוטרי שמיה ואי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משנה בדיבוריה ואמר בדידיה הוה עובדא ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה יתיבנא קא חייפינא ראשי אתא ההוא גברא וקאי אבבא א״ל ליהוו הנך זוזי פקדון גבך דהא חשכא לי אמרי ליה הא ביתא קמך אותבינהו בביתא ואיגנוב אתא לקמיה דרבא א״ל כל ביתא קמך לא מיבעיא ש״ש לא הוי אלא אפילו ש״ח נמי לא הוי. ופירש״י אפי׳ פשעו בשמירתן פטורין אלא דלא מחייב עד דמקבל עליה נטירותא. אית לן למימר דרבא סבר כרבי וכדשמואל דפסק כרבי אי נמי סבר כרבנן דכל ברשות הוי ש״ח ולישנא דהך ביתא קמך נדע דמשמע דה״ק הא ביתא קמך אי בעית להכניס תכניס דאנא לא מזדקיקנא. וה״נ מסתברא. דאמר רבא בפרקין הכניס שורו לחצר בעה״ב שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפילו ברשות נמי חייב כדאמרינן בסמוך דלרבי חייב בסתמא בעל השור והכי נמי מתניתין דהקדר פרכינן רישא וסיפא ואוקמא רבא כולה רבנן היא וברשות שמירות קדירות קיבל עליו בעל החצר ואפי׳ נשברו ברוח אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי מדאוקי מתני׳ כרבנן ולא קאמר כר״ז דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו משמע דכרבנן ס״ל וא״כ הלכה כרב דאמר הלכה כת״ק הואיל ורבא קאי כוותיה. ולעיל נמי בפ׳ המניח ת״ר פועלים שנכנסו לתבוע שכרן מבעה״ב ונגחן שורו של בעל הבית ונשכן כלבו של בעה״ב ומתו פטור. אחרים אומרים רשאין פועלים לתבוע שכרן מבעה״ב הילכך בעה״ב חייב. ה״ד אי בגברא דשכיח בביתא מ״ט דת״ק ואי בגברא דשכיח בשוקא מ״ט דאחרים. ל״צ בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא לבעה״ב א״ל אין ונכנס והוזק אחרים סברי אין עול תא משמע ות״ק סבר אין קום אדוכתך משמע. אבל אי אמר ליה תא עול בפירוש לכ״ע בעה״ב חייב. תניא כמ״ד אין קום אדוכתיך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעה״ב ונגחו שורו של בעה״ב ומת פטור אע״פ שנכנס ברשות. ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרא אבבא ואמר אין וש״מ אין קום אדוכתיך משמע. מדפריך ברשות אמאי פטור ומוקי לה דברשות דקתני היינו משום דא״ל אין דמשמע קום אדוכתיך. ש״מ דסבר סתמא דתלמודא דכל היכא דברשות בעה״ב חייב דכל בסתמא קביל עליה נטירותא דהיינו כרב דפסיק כת״ק. ופר״ח התם סוגיא דשמעתין פועל שבא לתבוע שכרו מבעה״ב ונכנס שלא ברשות בעה״ב והוזק מבהמתו של בעה״ב ואפי׳ אם מת פטור בעל הבית. וכ״ש זולתי פועל. ואם א״ל בעה״ב הכנס ונכנס והוזק בעה״ב חייב. ואם הוא בעל הבית שפעמים מצוי בשוק ופעמים אינו מצוי בשוק ובא ועמד בשער וקראו לבעה״ב והשיבו ואמר הן ונכנס והוזק פטור בעה״ב שלא היה לו ליכנס דאין לא משמע אל קום אדוכתיך משמע עכ״ל. ההיא לאו ראיה היא דההיא בנכנס לבית עסקינן שנכנסו לתבוע שכרן כדקתני דקרא אבבא ולא קאמר אתרעא. ובבית אפילו רבי מודה דבסתמא מקבל נטירותא עליה. דאמרי׳ בירושלמי אמר ר׳ ירמיה הכל מודים בשדה שהוא אומר הכניסהו ושומריהן אתמה פליגין בחצר ר׳ אומר חצר כשדה ורבנן אמרי חצר כבית מכלל דבית אפילו רבי מחייב. הילכך ההיא דפ׳ הזהב דביתא קמך ע״כ ביתא קמך גרע מרשות סתמא דאי רשות סתמא משמע הוה חייב. אפי׳ לר׳ ואפי׳ הכי אפשר שפיר דרבא סבר כשמואל דפסיק כרבי והא דמוקי מתניתין דהקדר כרבנן משום דניחא ליה לאוקמי סתמא דמתני׳ כרבנן ואע״ג דסבר כר׳. וכי האי גוונא טובא איכא כדפיר׳ בפ״ק דעירובין בסוגיא דאפשר לצמצם. וההיא דהכניס שורו לחצר בעה״ב שלא ברשות. דילמא אליבא דרבנן קאמר ליה:
[שם]
מתני׳ הכניס פירותיו לחצר בעה״ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה״ב פטור ואם הוזקה בהן בעל פירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב:
מתני׳ הכניס פירותיו לחצר בעה״ב שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעה״ב פטור ואם הוזקה בהן בעל פירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב:
אלא אמר רבא לעולם וכו׳. כלומר דוקא ואליבא דרבי ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הילכך לרבי ישמעאל כיון דפרה וולד דחד נינהו וקיימא לן דבעלי חובות נינהו ופרה וולד חד גופא הוא לא סגיא דלא משתלם חצי נזק כוליה מן הפרה ואפילו ליתיה לולד דלרבי ישמעאל מהאי דמשכח דמשתאר משתלם וגבי חוביה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד מן הספק אבל אי פשיטא לן וכו׳ משתלם וכו׳ ואף על גב דליתא לפרה אליבא דרבי ישמעאל. רבא לטעמיה וכו׳ פירוש שמעתא דרבא לכולי עלמא היא בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא והכי קאמר פרה שהזיקה גובה מולדה שהוא כאחד מאיבריה לגמרי לרבי ישמעאל כדאית ליה ולרבי עקיבא כדאית ליה. מאי טעמא גופה היא כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שאי אפשר לו אלא עמה. תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה אלא לפי חשבון לפי מה שסייעה הביצה בנזק כאלו היא הזיקה בפני עצמה מאי טעמא פרשא בעלמא היא שאין צריך לה כלל מכיון שנגמרה אלא הרי היא כאבן בתוך גופה. ולא שייכא הא דרבא כההיא דאמרינן בעלמא עובר אי ירך אמו הוא או לא ולאו כמאי דאמרינן בביצת טרפה ונבלה אי מותרת אי לא כדמוכח במאי דפרישנא.
לית הילכתא כמתניתין דכולה כסומכוס אלא כרבנן דפליגי עליה וקיימא לן נמי כי הא שמעתא דרבא דלכולי עלמא אמרה למילתיה כדפרישנא.
כבר בארנו במשנה על פרה שהזיקה כשהיא מעוברת ואח״כ ילדה ונאבדה הפרה שמשתלם כל חצי נזקו מגוף הולד אחר שהפרה וולד שניהם לאחד שהרי כגופה היא מכל וכל וכן אם לא נאבדה הפרה אלא שאינה מספקת לחצי נזקו משתלם אף מן הולד מ״מ לענין תרנגולת שהזיקה ואח״כ הטילה ביצתה אינו גובה מולדה כלל אפילו היה הביצה לאחד והתרנגולת לאחר אין בעל הביצה מסייע כלום שאין זה בשר אלא פרש בעלמא ואין לה שום חיות כדי ליחשב מכלל אבריה לענין זה אע״פ שלענין איסור והתר אמרו בהפך שולד טרפה מותר וביצת טרפה אסורה כמו שהתבאר במסכת חולין טעם הדבר שלענין איסור ביצה אגידא בגופה מה שאין כן בולד אבל בזו ולד מסייע להזיק ומאמר שהנזק נעשה כאחד אף הם נחשבים כגוף אחד אבל ביצה אינה מסייעה בכך ודבר זה בתרנגולת הצריכה להעדה שבתמותה אין נזקיה משתלמין אלא מגופה כגון דליל קשור ברגלה ואדי אדויי על הדרכים שבארנו בפרק שני שאם היתה מהדסת ושברה את הכלים ברוח שבכנפיה הרי חצי נזק שבו בדין צרורות ומשתלם מן העליה כמו שהתבאר ואם הזיקה בכנפיה ממש הרי היא מועדת ואף מן העליה משתלם כל שכן בביצתה ומ״מ לענין אם הביצה לאחד והתרנגולת לאמר פטור בעל הביצה אף במועדת:
נגח הוא שורו של בעל הבית וכו׳. תנא הא לאשמועינן דטעמא משום דהוי שלא ברשות הא היכא דהוי ברשות אפילו נגח הוא שורו של בעל הבית דמזיקו בידים פטור. הרא״ה ז״ל.
והתוספות כתבו דלא זו אף זו וכו׳. וכתב הר״א מגרמישא ז״ל וז״ל נראה דגם בבא דרישא צריכי משום רבותא דרבי. ע״כ.
בד״ה וכן אתה מוצא כו׳ ומתני׳ לא איירי כלל בשומת הולד אלא בשומת שבח וולדות כו׳ עכ״ל ולא תקשי להו דא״כ אמאי לא קאמר נמי וכן אתה מוצא בשומת שבח וולדות דלא שייך בשבח וולדות שומא אחרת בפני עצמה וק״ל:
בד״ה הקדר שהכניס כו׳ ה״א ברשות חייב לפי שנוחות לישבר ובסתמא קביל כו׳ עכ״ל ק״ק דא״כ מאי קא קשיא ליה לתלמודא בבבא דקדירות מדיוקא דרישא אסיפא דאימא דבעל חצר ודאי מסתמא מקבל נטירותא מה״ט דקדירות נוחות לישבר וכן בפירות נוחות להתקלקל אבל בעל קדירות ופירות אינו מקבל נטירותא על שורו של ב״ה ואפשר שסמך תלמודא אבבא שלישית דהכניס שורו לחצר של ב״ה כו׳ דהתם הוה סברא דזה מקבל נטירותא כמו זה ודו״ק:
בתוספות בד״ה ליתא לפרה וכו׳ לדברי רבא לא אתיא מתני׳ כר״ע כו׳ עכ״ל. לכאורה נראה מלשון התוספות דדוקא אמתני׳ קשיא להו אבל דברי רבא גופא דבסמוך פרה שהזיקה אתיא אליבא דכ״ע דדוחק לומר שדברי רבא יהיו דלא כהלכתא וקשה דהא באמת על דברי רבא גופא יש להקשות כן וא״ל דרבא גופיה לא איירי כלל אי ליתא לפרה אלא איירי ששניהם קיימים והחצי נזק הוא כנגד שניהם ומש״ה קאמר דגובה נמי מולדה הא ליתא דא״כ מאי קאמר רבא לטעמיה הא בכה״ג כ״ע מודו דגובה נמי מולדה ולא מטעמא דגופה היא אלא מטעמא דהיא וולדה נגחו ואביי נמי דאוקי למתני׳ בפרה דחד וולד דחד ע״כ נמי דס״ל דהיא וולדה נגחו וא״כ מאי איצטריך נמי רבא לומר מ״ט גופה היא ות״ל דהוא וולדה נגחו אע״כ דרבא דאמר מולדה היינו אי ליתא לפרה והיינו מטעמא דגופה היא א״כ הדרא קושיא לדוכתיה דהוי דלא כהלכתא כיון דלר״ע היזק הפרה הוא ג״כ על הניזק ואמאי גובה כל הח״נ מולדה וכן קשה באמת על כל הפוסקים שכולם כאחד כתבו ההיא דרבא להלכה וכתבו להדיא דאפילו ליתא לפרה גובה כל הח״נ מולדה ופסקו נמי כר״ע דקאמר שותפים נינהו וא״כ קשה אהדדי. ונ״ל ליישב דהא דאמרינן בגמ׳ ובפוסקים אי ליתא לפרה אין הכוונה שנאבדה או מתה מאליה אלא כגון שנאבדה בפשיעת המזיק או ששחטה ואכל את בשרה וסד״א דמשלם מביתו ולא מגופו של הולד קמ״ל דגובה רביע נזק מגוף הולד דוקא משום ספק לסומכוס וכשנגח הולד בודאי גובה כל הח״נ מגוף הולד ולא מעלייה והיינו מטעמא דגופה היא וא״כ לפ״ז לא מקשו תוספ׳ מידי. אבל מלשון רש״י לא משמע כן ויש ליישב וצ״ע:
בד״ה הקדר וכו׳ הנך תלתא בבי צריכי כו׳ אבל בהמה לא עכ״ל. ואין להקשות ליתני בהמה לחוד וכ״ש הנך די״ל דה״א בהא פליג רבי ואמר דבסתמא לא קבל נטירותא אבל בקדירות אפי׳ רבי מודה קמ״ל דבכולהו פליגי ופירות נמי איצטריך לאשמעינן דפליג רבי דסד״א דוקא בהנך דלאו אורחא אבל אכילת פירות בבהמה אורחא הוא וסד״א דבסתמא קביל נטירותא אפילו לרבי קמ״ל דבכולהו פליגי ומה שכתבו התוספות לא זו אף זו לרווחא דמילתא:
ליתא [אם אין] את הפרה לפנינו, כגון שברחה — משתלם רביע נזק מולד.
if the cow is not here, e.g., it went astray, only one-quarter of the cost of the damage is reimbursed from the offspring.
הכל
(2) טַעְמָא דְּלָא יָדְעִינַן אִי הֲוָה וָלָד בַּהֲדַהּ כִּי נְגַחָה אִי לָא הֲוָה אֲבָל אִי פְּשִׁיטָא לַן דַּהֲוָה וָלָד בַּהֲדַהּ כִּי נְגַחָה מִשְׁתַּלֵּם כּוּלֵּיהּ חֲצִי נֶזֶק מִוָּלָד.
The Gemara infers: According to Rava, the reason for paying only one-quarter of the cost of the damage is that we do not know if the offspring was with it, as a fetus, when the cow gored or whether it was not. But if it is obvious to us that the offspring was with it as a fetus when it gored, the full amount of half the cost of the damage may be reimbursed from the offspring if the cow is not there.
אבל אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה וכו׳. וא״ת והא אמרינן לעיל כחש בשעת העמדה בדין שהמזיק נפסד בכחש כפי חלקו והכי נמי אין לך כחש גדול כי ליתא לפרה ויפסיד המזיק כפי הלקו ואמאי משתלם כל החצי נזק מולד. וי״ל דלעיל איירינן לרבי עקיבא דאית ליה שותפי נינהו והכא איירינן לרבי ישמעאל. והר״מ פירש דשפיר מיירי לרבי עקיבא וכגון דאשכח ולד וקם בדמי פרה ששוה עתה הולד ככל הפרה ולא מפסיד מזיק מידי במאי דליתא לפרה כמו שהולד היה בשעת נגיחה. טעמא דלא ידעינן אם היח ולד וכו׳. פירוש מדקאמר משתלם רביע מולד מספק אלמא דאי ידעינן דנגח ולד משלם כוליה פלגא דאם לא כן לא היה לו לשלם אלא אחד משמינית כפי חלקו. תלמידי הר״פ ז״ל.
וזה לשון הרא״ה ז״ל: אלא אמר רבא לעולם וכו׳. כלומר דוקא ואליבא דרבי ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הילכך לרבי ישמעאל כיון דפרה וולד דחד נינהו וקיימא לן דבעלי חובות נינהו ופרה וולד חד גופא הוא לא סגיא דלא משתלם חצי נזק כוליה מן הפרה ואפילו ליתיה לולד דלרבי ישמעאל מהאי דמשכח דמשתאר משתלם וגבי חוביה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד מן הספק אבל אי פשיטא לן וכו׳ משתלם וכו׳ ואף על גב דליתא לפרה אליבא דרבי ישמעאל. רבא לטעמיה וכו׳ פירוש שמעתא דרבא לכולי עלמא היא בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא והכי קאמר פרה שהזיקה גובה מולדה שהוא כאחד מאיבריה לגמרי לרבי ישמעאל כדאית ליה ולרבי עקיבא כדאית ליה. מאי טעמא גופה היא כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שאי אפשר לו אלא עמה. תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה אלא לפי חשבון לפי מה שסייעה הביצה בנזק כאלו היא הזיקה בפני עצמה מאי טעמא פרשא בעלמא היא שאין צריך לה כלל מכיון שנגמרה אלא הרי היא כאבן בתוך גופה. ולא שייכא הא דרבא כההיא דאמרינן בעלמא עובר אי ירך אמו הוא או לא ולאו כמאי דאמרינן בביצת טרפה ונבלה אי מותרת אי לא כדמוכח במאי דפרישנא. עד כאן. וכן פירש הראב״ד ז״ל עיין בלשונו הכתוב לעיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומעירים: מדברי רבא אלו עולה כי טעמא [הטעם, דווקא] משום שלא ידעינן אי הוה [יודעים אנו אם היה] ולד בהדה [עימה] כי [כאשר] נגחה אי [או] לא הוה [היה], ולכן משלם רבע נזק. אבל אי פשיטא לן דהוה [אם פשוט, ברור לנו שהיה] ולד בהדה [עימה] כי [כאשר] נגחה — משתלם כוליה [כל] חצי הנזק מגוף הולד אם הפרה איננה.
The Gemara infers: According to Rava, the reason for paying only one-quarter of the cost of the damage is that we do not know if the offspring was with it, as a fetus, when the cow gored or whether it was not. But if it is obvious to us that the offspring was with it as a fetus when it gored, the full amount of half the cost of the damage may be reimbursed from the offspring if the cow is not there.
הכל
(3) רָבָא לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רָבָא אפָּרָה שֶׁהִזִּיקָה גּוֹבֶה מִוְּלָדָהּ מַאי טַעְמָא גּוּפַהּ הִיא ב תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁהִזִּיקָה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִבֵּיצָתָהּ מ״ט מַאי טַעְמָא פִּירְשָׁא בְּעָלְמָא הוּא.
The Gemara comments: In this respect, Rava conforms to his line of reasoning, as Rava says: In the case of a cow that caused damage while pregnant, the injured party collects compensation from its offspring, i.e., the offspring that had been a fetus at the time of the goring. What is the reason? It is because it is considered an integral part of its body and therefore may be used to collect payment. By contrast, in the case of a hen that caused damage, the injured party does not collect compensation from its egg. Payment can be collected only from the body of the hen. What is the reason? The egg is simply a secretion and not an integral part of the hen’s body.
[סימן תמז]
תרנגולת שהזיקה, כגון שהיה לו דלי[ל] קשור ברגלו ושיבר הכלי שמשלם חצי נזקא, ואם אין תרנגולת שוה חצי נזק אינו משלם מביצתה. אבל אם היא מועדת כדתנן (בבא קמא יז ע״א) התרנגולת מועדת להלך כדרכה ולשבר, משתלם מן העלייה וכל שכן מביצתה. פר״חב.
א. ר״ח לשיטתו שפירש בדף יט ע״ב דאדייה אדוייה שהוא משונה. אבל רש״י פירש דהוי צרורות שמשלם מן העליה. [הרצ״י לייטנר בהערות לפירוש ר״ח, עפ״י פיסקי הרי״ד].
ב. הובא בשם ר״ח בס׳ הנר ובאו״ז סי׳ רכג.
מאי טעמא גופה היא – מדאמר רבא בפרק כל האסורין בתמורה (דף ל: ושם) ובסנהדרין בפרק הנשרפין (דף פ. ושם) ולד הנרבעת והנוגחת אסור היא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעו אין להוכיח דעובר ירך אמו הוא דהתם היינו טעמא שהולד עצמו נהנה מרביעה והיא וולדה נגחו ונרבעו אך משמעתין יש להוכיח כי ליתא לפרה להשתלם משתלם מן הולד ואם לאו ירך אמו למה משתלם מולד חלקו וחלק הפרה אטו שני שוורים תמים שהזיקו אם נאבד אחד מהן מי הוה משלם חלקו וחלק חבירו ותימה דרבא גופיה אית ליה בפרק בהמה המקשה (חולין דף עה.) השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט׳ חי דמותר דארבע סימנין אכשר ביה רחמנא ואור״י דבכל מקום עובר ירך אמו הוא לבד לענין טריפה דכיון שיש לו חיות בפני עצמו ליכא למימר שנטרף עם אמו וכן הלכה דבכ״מ עובר ירך אמו הוא לבר מטריפה אע״ג דבפרק כל האסורין (תמורה דף ל: ושם) אמר רב הונא בר חנינא א״ר נחמן מחלוקת כשעיברו ולבסוף נרבעו דר״א סובר עובר ירך אמו הוא ורבנן סברי לאו ירך אמו הוא אע״פ שהולד עצמו נהנה ברביעה אין הלכה כן אלא כדאמר רבא אמר רב נחמן התם כשנרבעו ולבסוף עברו פליגי בזה וזה גורם אבל עברו ולבסוף נרבעו אסור ואותו לשון דרבא אמר רב נחמן הוא עיקר דמייתי לה בפרק כל הצלמים (ע״ז דף מו:) גבי המשתחוה לקמה וכן משמע בתמורה בפרק כיצד מערימין (תמורה כה.) דמסיק אדר׳ יוחנן דאמר עובר לאו ירך אמו תיובתא דרבי יוחנן תיובתא אע״ג דאמר בתר הכי לימא תנאי היא כן דרך הגמ׳ כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא אע״ג שיכול למצוא תנאי דפליגי כדאשכחן בהניזקין (גיטין דף נג:) דמסיק תיובתא דמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובתר הכי קאמר לימא תנאי היא ואע״ג דבפרק הערל (יבמות דף עח. ושם.) מייתי מילתיה דר׳ יוחנן דתמורה ופריך עלה הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה כו׳ ודחיק לשנויי שאני עובר כו׳ לא משום שהיה מילתיה דרבי יוחנן עיקר אלא משום דבעי לאוקמי מילתיה דרבא דנכרית כו׳ לדברי הכל [דהא] רבא גופיה אית ליה הכא עובר ירך אמו.
מאי טעמא פירשא בעלמא הוא – והא דאמר באילו טריפות (חולין דף נח. ושם) גבי פלוגתא דר״א ורבי יהושע בולד טריפה הכל מודים בביצת טריפה שהיא אסורה מאי טעמא כיון דאגידה בגופה כגופה דמיא היינו דוקא אותם שמעורות בגידין שנמצאו אדומות במעי תרנגולת חשיב כגוף התרנגולת ולכך אין גובה מביצתה דמי יימר שהיו מעורות בשעה שהזיקה התרנגולת ואפילו לסומכוס לכל הפחות מאותה דמתיילדא האידנא אין גובה דמאתמול גמרה לה אבל לענין טריפה אסורה דשמא בשעה שנטרפה היתה מחוברת ואפילו אותם שנולדו מיד אחר שנטרפה אסורה מגזירה דרבנן כמו שאסרו ביצה דתרנגולת נבילה דתנן במסכת עדיות (משנה עדיות ה׳:א׳) דב״ה אוסרין ונראה דטעם דביצת תרנגולת נבילה אסורה אטו ביצת טריפה שהגדילה באיסור אע״פ שהיא גמורה.
רבה לטעמיה דאמר רבה פרה מעוברת שהזיקה גובה הכל מולדה לפי שהיא גופה, תרנגולת בעלת ביצה שהזיקה אינו גובה את הכל מביצתה, אלא לפי שתשוה הביצה ומה שיגיע לה מן הנזק, לפי שאינו גופה.
ורבא לטעמיה דאמ׳ פרה שהזיקה – פיר׳ כשהיא מעוברת גובה מהעובר אחר שילדתו, מאי טעמא גופה הוא כל זמן שהוא במעיה, אבל התרנגולת שהזיקה נזק שחייבת חציו כי הא דתנן בפרק כיצד הרגל היה דליל קשור ברגלו כול׳, תנו רבנן תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים ברוח כנפיהם משלמין חצי נזק פיר׳ דהויין להי צרורות. אין משלמת מביצתה דאע״ג דבשעת הזיקה בבטנה היתה, דפירשא בעלמא היא, פיר׳ מלשון וזריתי פרש, ויש אומ׳ דבר פורש הוא ממנה, והא מילתא אמרה רבא דאם איתה דחצי נזק צרורות מגופו משלם דהא בהדיא קימא לן בריש מסכתין דמספקא ליה, והא דתרצו אביי ורבא אליבא דסומכוס הוא דתרוץ וטעמא הוא דמפרשי וליתה הילכתא, והילכתא כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ועל הניזק להביא ראיה שקודם שתלד נגחה ויגבה מעוברה עמה.
אמ׳ רבא פרה שהזיקה וכול׳ – פיר׳ דברי רבא אילו על תחילת ששנינו משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לוולד אמ׳ לך אין שמין כמה היתה פרה זו שווה שאם אתה שם כמה יעלו דמים הרבה לוולד, אלא שמין כמה היתה פרה שווה זו כשהיא מעוברת מקודם שתלד וכמה היא שווה עתה אחר שהפילה, והך דביני ביני יהיב רביע לניזק, ומה ששוה פרה עצמה אחר שהפילה יהיב לניזק פלגיהו, כדתנן חצי נזק לפרה ורביע נזק לוולד, ודברים הללו לסומכוס דהוא קא יהיב לולד רביע, אבל חכמים אומ׳ אי מיתי ראיה שקיל חצי נזק, ואי לא מיתי ראיה לא שקיל ולא מידי, ואפילו לרבנן אי מיתי ראיה כששמין הוולד הכי שימינן ליה אגב אמו כרבא דהילכתא כוותיה.
גובה מולדה מאי טעמא גופה הוא – פיר׳ כשהיא מעוברת גובה מהעובר אחר שילדתו, מאי טעמא גופה הוא כל זמן שהוא במעיה, אבל תרנגולת שהזיקה נזק שחייבת חציו, כי הא דתנן בפרק כיצד הרגל מועדת1 היה דליל קשור ברגליו כול׳, תנו רבנן תרנגלין שהיו מפרחין ממקום למקום ושיברו כלים ברוח שבכנפיהן משלמין חצי נזק, פיר׳ דהויין להי צרורות, אין משלמין מביצתה אע״ג דבשעת הזיקה בבטנה היתה דפרשא בעלמא הוא, רבי׳ האיי גאון ז״ל, אם תזיק הפרה בגופה שהוא פיטמא זולתי מקום הוולד הרי ההזק על בעל הפרה, אבל הזיקה במקום ניפחא כגון שהזיקה בקרבה מקום הנפח, הילכתא חולקין ההזק ומשלמין אותו שניהן2.
אמ׳ רבא פרה מעוברת שהוזקה – אין שמין כמה היתה שוה זו הפרה וכמה היה שוה עוברה אילו נולד, אלא שמין כמה היתה שוה זו הפרה שהיה עוברה במעיה, שאם אין אתה אומ׳ כן נמצאת מכחיש את המזיק דשמא לא היתה יולדתו אלא מפילתו, אי נמי יולדתו מת, וכן אתה מוצא בקוטע יד עבד חבירו אין שמין כמה היה רוצה ליקח האדון שיקטע יד עבדו אלא שמין כמה היה יפה בידו ובלא ידו ונותן לו מה שביניהם, ויש אומ׳ הקוטע יד חבירו3 קטן אין שמין כמה היה שוה לכשיגדיל ביד אלא השתא שמין בקטנותו.
וכן המזיק שדה חבירו – אין אומרין כגון שחפר בה חפירות וכיוצא בזה אין שמין כמה היה רוצה ליקח ולעשות בשדה כך, אלא שמין כמה שווה קודם וכמה שווה עכשיו ונותן לו מה שביניהם. ויש אומ׳ המזיק שדה חבירו כגון שהזיק פירותיה, אין אומ׳ נותן לו מה שהיו שוין לכשיעשו אלא שמין לו מה שהיתה השדה שווה בהן ובלא הן ונותן לו בין הבינים.
ואמרינן פשיטא לן אם היתה פרה מעוברת לראובן ועובר לשמעון ונגחה שור לוי דצריך לשלם חצי דמי גוף הפרה מעוברת לראובן וחצי דמי העובר לשמעון, שכל השומן שבגוף הפרה ושבח איבריה הנישום לראובן הוא דהא פרתו היא. ניפחא מאי פיר׳ אותו ניפוח שנתנפח בטן הפרה מחמת העובר דהשביחה ונטל ראובן בנזק, כולו לראובן הוא, דהא גוף פרתו הוא, או דילמא לבעל ולד דהא מחמת ולד הוא, ואסיקנה הילכתא כרב אחא דאמ׳ חולקין. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
ר״ח ז״ל: תרנגולת שהזיקה וחייבת להשתלם חצי נזק מגופה כגון הא היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושובר כלים משלם חצי נזק אם אינו מספיק דמי התרנגול לתשלום חצי הנזק אינו משתלם מביצתה מאי טעמא ביצה פרשא בעלמא הוא4, אבל אם היא מועדת כדתנן התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר משתלם מן העלייה וכל שכן מן הביצה.
אמ׳ רבא פרה מעוברת שהוזקה והפילה או מתה אין שמין לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גב אמו, שאם אי אתה אומ׳ כן נמצאת מכחיש את המזיק, ואקשינן ואי דינא הוא ליכחוש, ופריק רב אשי כי יכיל למימר ליה כי היכי פרה מעברתא אזיקו מינך הכי נמי שיימנא לך פרה דחד וולד דחד, פיטמא פשיטא דבעל פרה שבח שומת ניפחה היל׳ חולקין בעל הפרה ובעל הוולד שכן הדין בקוטע יד העבד ובמזיק שדה חבירו ששמין העבד והיד בכלל וכן השדה כולה ומה שהוזק השדה בכללה, אסיקנה פיטמא פשיטא דבעל הפרה, ניפחא חולקין וכן הלכה. עד הנה מדברי ר״ח ז״ל.
1. לעיל [יז,א].
2. נתבאר דפי׳ דברי הגמ׳ דהנידון אינו רק באופן התשלום, אלא באופן ההיזק ולהכי מספקינן גבי התשלום, וכ״כ בתשו׳ הגאונים הרכבי סי׳ רע״א, ובראשונים פליגי ע״ז.
3. בתלמידי רבינו פרץ איתא כן דאיירי בקוטע יד חבירו, אלא דלא נקט החילוק אי הוה בקטן או בגדול, ושמא משום דאירי הכא לענין ממונו של אדם, או דיד חבירו בסתם הוי בכלל יד עבדו, ורק חילוקא דקטן וגדול אתא לאשמועינן.
4. מבואר דאיירי בתרנגולת תמה, ולהכי משלם כן, ועי׳ בזה בפי׳ ר׳ יהונתן מלוניל ובמאירי, וכן באו״ז סי׳ רכ״ג.
פרה שהזיקה גובה מולדה. כלומר משום דעובר ירך אמו הוא ואע״ג דקי״ל דעגל שנולד מן הטריפה מותר וכדאיתא בביצה וכן בפרק בהמה המקשה גבי בן פקוע דקי״ל כמ״ד ארבעה סימנים אית ליה להאי שאני התם דטרפה שאסרה תורה היינו משום שאינה יכולה לחיות וכבר הארכתי בדבר זה בפרק אלו טרפות ובהא נמי דאמרינן תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דמשמע דביצה לאו כגופה דוקא בדלא אגידא בה אבל אגידא בה גובה ממנה כדאמרינן התם ומודים בביצת טריפה שאסורה דכיון דאגידא בה כגופה דמיא וכבר כתבתיה שם בארוכה ואיזו ביצה אסורה כטרפה ונבלה ואיזו מותרת כחלב. ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דאלו משנגחה ולדה משתלם רביע נזק מן הולד כמו שמשתלם מהפרה והיאך אפשר לומר כך וכי מי שיש לו רגל אחד בפרה וכולה לאדם אחר ישלם בעל הרגל כמו בעל הפרה בודאי לקתה מדת הדין בכך.
ועוד דאמרינן במכלתין אמר רבה שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאמוריהן ואוקימנא לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אמוריהן דמשמע דאפילו בלא דרבא פשיטא דלא היה גובה מבשרן אלא כנגד חלק המגיע לאמוריהן. ובירושלמי נמי הקשוה דגרסינן התם אמר רבי בון כהנא בעו קומי ומפני שהוא ספק הא אלו היה ודאי זה נותן מחצה וזה נותן מחצה כך אנו אומרים רגלה של אדם אחד וכולה של אדם אחר זה נותן מחצה וזה נותן מחצה אמר ליה במועד היא מתנייא ובתוספת תירצו דחצי ורביע לאו דוקא אלא כולה מלתא נקט לסימנא בעלמא כאלו הולד עושה חצי הנזק אבל לעולם לא משלם אלא רביע נזקו.
מאי טעמא פרשא בעלמא היא. הא אמרינן באלו טרפות גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בולד לטרפה וכו׳ ככתוב בתוספות עוד דתנן במסכת עדיות דבית הלל אוסרים. ואם תאמר ומאי שנא דלענין איסור בשר בחלב שרינן בפרק קמא דביצה דתניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר וכו׳. ותירץ בה״ג משום דאיסור בשר בחלב דרבנן וכו׳ ככתוב בתוספות בפרק קמא דחולין נ״ח א׳. ובטומאה אף על פי שהיא דאורייתא אין סברא להחמיר יותר מבשר בחלב ולכך מדמה התלמוד טומאה לבשר בחלב דאפושי טומאה לא מפשינן להחמיר בה לענין טומאת נבלה כל ענין איסור. מכל מקום יש להחמיר בטומאה ובבשר בחלב דהוי דרבנן וכי קאמר אביי בלישנא קמא ודילמא לא הוה בעי למימר דכי היכי דלא החמירו בה בטומאת נבלה כבאיסור נבלה משום טומאה לא מפשינן ומהאי טעמא נמי לא החמירו בה אפילו בבשר עוף בחלב הוי דרבנן. ומיהו קשה לר״י על דברי הלכות גדולות וכו׳ ככתוב בתוספות שם. ורבינו תם מפרש דביצת שחוטה בחלב אפילו למאן דאמר בשר עוף בחלב דאורייתא כיון שהביצה יצאה משחוטה אין דבר מגונה אם נתירנה בחלב כמו שהיה מגונה הדבר אם היינו מתירים ביצת נבלה שיצתה מן האיסור. ויש מפרשים טעם אחר דבאיסור נבלה החמירו בה גזרה אטו ביצת טרפה שהיא אסורה מן הדין לפי שהיא גדלה באיסור אף על פי שהיא גמורה וילדה אבל ענין טומאת נבלה ולענין איסור בשר בחלב לא שייך למגזר מידי משום ביצת טרפה ולכך אין להחמיר שם כבאיסור ביצת נבלה. וא״ת מכל מקום היכי שרו רבנן ביצים המעורות בגידין לאכול בחלב ואמאי טהור האוכל מנבלת העוף טהור מן השלל של ביצים והא היכא דמחברא בגופה חשבינן כגופה. ויש לומר דטעמא דמחברא בגופה דמסיק כחולין מדרבנן הוא. וא״ת והא במסכת ביצה משמע דביצת טרפה דאורייתא גבי הא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת וכו׳ וספקא אסור דקאמרי בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא לרב יוסף ורב יצחק דקאמרי גזרה דרבנן ספיקא דרבנן היא ומשני סיפא אתאן לספק טרפה ואי הוי ביצת טרפה דרבנן אכתי תקשי ליה ספיקא דרבנן היא. וי״ל דהא דחשיב לה ספיקא דאורייתא היינו לרבי יעקב דאסר מעורות בגידים מדאורייתא אסר להו לרב יוסף דמוקמי בשלל של ביצים טהור כרבנן ולא כאביי דאפילו רבי עקיבא לא אסר לאביי אלא מדרבנן מדקאמר ליה אביי לרב יוסף ע״כ לא קאמר רבי יעקב התם אלא לענין איסור אבל לענין טומאה לא. אי נמי יש לומר דאפילו לרבנן אתי שפיר והכי קאמר סיפא אתאן לספק טרפה דכיון דאיסור טרפה דאורייתא החמירו רבנן אפילו בספקה אבל לרב יוסף ולרב יצחק דאמרי ביצה שנולדה ביום טוב גזרה דרבנן היא ליכא למימר הכי דאינהו גזרי אטו פירות הנושרין ומשקין שזבו והנהו נמי לא אסרי אלא מדרבנן. וכהאי גוונא אשכחן בסוף הערל דלמאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא לא אמרינן עיגול בעיגולים עולה אף על גב דטומאת תאנים דרבנן. ומיהו למאי דגרסינן במסכת ביצה ומצא בה ביצים גמורות לא צריכינן למימר דטעמא דאגידה בגופה דבחולין הוי דרבנן אלא ביצת טרפה דאורייתא היא אפילו לרבנן אותם שאינן גמורות. ואם תאמר והלא הגמורות לעולם לא יהיו מעורות בגידין אפילו אותן שהן בקליפה רכה. יש לומר דלא כגמורות בקליפה קאמר אלא כדפירש התם בקונטרס וכו׳ ככתוב בתוספות במסכת ביצה ז׳ א׳. וההיא דמן שלל הביצים נמי טהור בגמורות איירי אבל שאינם גמורות כלל כגון הקטנות שלא נגמר אפילו החלמון עדיין הנהו בכלל אשכול נינהו בין ללישנא קמא בין לאיכא דאמרי ואפילו לרבנן אסירי מדאורייתא אלא דגמורות ומעורות ללישנא קמא הוו בכלל שלל ולאיכא דאמרי הוו בכלל אשכול לרב יוסף וכל שכן הקטנות ואותן שאינן מעורות ואינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק הוו בכלל שלל לרב יוסף ולאביי הוו אשכול גופיה וקטנות שאינן גמורות מצינו למימר דהנהו נמי בכלל אשכול נינהו או שמא באשכול גופיה איצטריך למימר דהוי כבשר משום דאיכא אינשי דלא אכלי אבל בביצים הקטנות לא הוצרכה הברייתא לומר שהן כבשר וכיון דאינן גמורות ולאכילה נמי חזו שפיר לכל אינשי פשיטא דכבשר חשיבי ושלל הוי בצים גמורות המעורות באשכול בין מעורות יפה בין קרובות לינתק. ואתיא ברייתא כרבנן אליבא דאביי או שמא סובר דאתיא ככולי עלמא ושלל גמורות שאין מעורות וקרובות לינתק אבל במעורות יפה לא דברה הברייתא כלום לפי שנחלקו בהם רבנן ורבי יעקב ובפלוגתא לא קא מיירי. ומיהו קשה לפי גירסא זו דלשון גמורות משמע גמורות ממש בקליפה בההיא ברייתא דקתני התם לעיל השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן ביום טוב. ועוד לאיכא דאמרי דפריך אביי ממאי דהאי אשכול הנך ביצים דמעורות באשכול דילמא מאשכול גופיה לימא דאשכול הם ביצים קטנות שאינן גמורות המעורות באשכול. ומיהו לפי מה שפירשתי דבאותם לא היה שום חידוש להשמיענו שהם כבשר ניחא. והריב״ם לא גריס גמורות ומפרש דרבנן שרו בחלב בין גמורות בין שאינן גמורות אפילו הקטנות ולפי דבריו ודאי טעמא דאגידא בגופה כגופה דמיא דקאמר בחולין לאו דאורייתא דאם כן לענין בשר בחלב מחשב נמי כגופה ואפילו לפי אותו טעם שפירשתי דמשום שגדלה באיסור מסתברא לענין טרפות טפי שייך להזכיר טעם מדאורייתא דהא בחולין לא קאמר האי טעמא אלא דאגידא בגופה ואגידא בגופה אינו מעלה ומוריד כלום לרבנן. והשתא ללישנא קמא הוי שלל ביצים המעורות בין גדולים בין קטנים ואשכול הויא אשכול גופיה. ומיהו גם לפירושו קשה ללישנא קמא דמי דחקו אביי לחלק בין איסורא לממונא לימא הכי ממאי דהאי שלל בהנך ביצים המעורות יפה דילמא באותן שאינן דבוקות רק מעט וקרובות לינתק כדמפרשינן ליה ללישנא בתרא אליבא דרב יוסף. אלא על כרחך צריך לומר דאביי היה משיב כל שעה לפי דברי רב יוסף ואינו רוצה לחלוק עליו במשמעות שלל ואשכול ולפיכך לא היה יכול לדחות כן ואם כן אפילו גרסינן נמי גמורות ניחא שלא היה אביי יכול לדחות דברי רב יוסף בענין אחר בלישנא בתרא כיון שהיה משיב לפי דבריו דרב יוסף היה סובר דאי אשכול קרוי הנך ביצים דמעורות באשכול יש במשמעותו בין גדולות בין קטנות אבל השתא כשאומר דילמא מאי אשכול אשכול גופיה אינו חולק במשמעות אשכול על רב יוסף שגם רב יוסף מודה שיותר שייך שם לאשכול גופיה מעל הביצים. ולא דחק רב יוסף לשנות אשכול ממשמעותיה אלא משום שהיה קשה לו מאשכול גופיה מאי למימרא. ורבינו שמואל מפרש ביצים גמורות מסוימות לגמרי בקליפה החיצונה הקשה מותרות לאכלן בחלב דהשתא לאו בשר בחלב נינהו הא מקמי הכי אף על פי שיש חלמון מבחוץ אסורות הואיל ואין קליפה קשה. וכן משמע לשון גמורות בכל ההלכה וכן עיקר לפרש ולחומרא. רבי יעקב אומר וכו׳ אדיוקא דרבנן דאסרו מקמי שנגמרו קאי רבי יעקב ואתא למימר המעורות דהיינו כל זמן שאין בהן לובן אסורות אבל בתר הכי מותרות דהיינו כשהיא באה בתוך השליא יש בה חלבון וחלמון אף על פי שאין קליפתן קשה מותרות. מאן תנא מן השלל של ביצים טהור דלא חשיב בשר אמר רב יוסף דלא כרבי יעקב דחשיב ליה בשר כשמעורות בגידים דהיינו של ביצים ואשכול דברייתא דמעורין בה הביצים. והשתא אי מוקמינן הך ברייתא כרבנן יש חילוק כשנעשו ביצים בלובן הוו בשר כל זמן שלא נתכסית הקליפה ולא נגמרה וכשהן בשלל מעורות בגידים דלא הוו לא ביצים ולא בשר מותרות לאכלן בחלב משום תורת פירשא בעלמא כדקתני מן השלל של ביצים טהור. ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של ביצים טמא אמר רב יוסף רבי יעקב היא להאי לישנא דקרי אשכול למעורות ומטמא להו צריך לפרש שלל של ביצים דמתניתין דקתני טהור ביצים הדקות מאוד ומחוברות יחד דהוי כפירשא בעלמא וטהורין אבל משגדלו כל כך שנגדלו ותלויין באשכול הוו בשר וטמאים ורבי יעקב הוא דקרי למעורות בגידים דהיינו אשכול ומשתצא מתורת אשכול ונכנסה בשליא והלבינה בלובן תטהר מלטמא בתורת ביצת עוף טהור דלא מיקריא נבלה כרבי יעקב דלא חשיב בשר אלא המעורות אבל לרבנן דחשיבי להו בשר עד שתגמר בקליפה קשה לא מתוקמא מתניתין דהא אשכול קתני דמשמע ולא ביצים שיש בהן לובן שבשליא ואלו לרבנן כלן טמאים כל זמן שאינן גמורות דדוקא ביצים גמורות שרו הילכך רבי יעקב היא ולא רבנן. תוספות שאנץ.
ולענין פסק כתב הרא״ה ז״ל לית הילכתא כמתניתין דכולה כסומכוס אלא כרבנן דפליגי עליה וקיימא לן נמי כי הא שמעתא דרבא דלכולי עלמא אמרה למילתיה כדפרישנא. ע״כ.
וכתב הרב המאירי ז״ל וז״ל תרנגולת שהזיקה ואחר כך הטילה ביצתה אינה גובה מביצתה כלל אפילו היה הביצה לאחד והתרנגולת לאחר אין בעל הביצה מסייע כלום שאין זה בשר אלא פירשא בעלמא ואין לה שום חיות כדי להחשב מכלל אבריה לענין זה. אף על פי שלענין איסור והיתר אמרו בהיפך שולד טרפה מותר וביצת טרפה אסורה. טעם הדבר שלענין איסור ביצה אגידא בגופה מה שאין כן בולד אבל בזו ולד מסייע להזיק ומאחר שהנזק נעשה כאחד אף הם נחשבין כגוף אחד אבל ביצה אינה מסייעה בכך. ודבר זה בתרנגולת הצריכה להעדאה שבתמותה אין נזקיה משתלמין אלא מגופה כגון דליל קשור בתרנגולת ואדויה אדויי על הדרכים שביארנו בפרק ב׳ שאם היתה מהדסת ושברה את הכלים ברוח שבכנפיה הרי חצי נזק שבה כדין צרורות ומשתלם מן העלייה. הזיקה בכנפיה ממש הרי היא מועדת ואף מן העלייה משתלם וכל שכן בביצתה. ומכל מקום לענין אם הביצה לאחד והתרנגולת לאחר פטור בעל הביצה אף במועדת. ע״כ.
וכתב הר״מ מסרקסטה ז״ל וז״ל פרה מעוברת שהזיקה גובין ממנה ומולדה. ונראה לומר דאף על גב דפרה דחד ועובר דחד כיון דהשתא חד גופא נינהו דעובר ירך אמו הוא משתלם הניזק חצי נזק מגופה של פרה ומולדה אף על פי שאין הולד מספיק לרביע נזק. תרנגולת טעונה ביצים שהזיקה אין גובין מביצתה ודוקא ביצה שהיתה גמורה במעיה בשעה שהזיקה אבל אם טענה אחר כך ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפילו מביצתה כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כנפיים אחר שהזיקה. וטעמא דביצה משום שפירשא בעלמא היא ולא מסייע בנזקא כלל. ואף על גב דאמרינן בעלמא ביצת טרפה אסורה התם הוא משום דביצתה דאיטרפא הוה טעונה ומאיסורא קא ינקי ביעי עד דגמרי ואף על גב דקיימא לן דטרפה אינה יולדת מטען הוא דלא טענה אבל מאי דאטעינא מקמי דאטרפה אשבוחי משבחא וגמרה להו וילדה. ע״כ.
אמר רבא אין שמין בשור שנגח את הפרה המעוברת לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גבי פרה. פרה מעוברת כמה שוה יותר משאינה מעוברת. וכן אתה מוצא בקוטע ידו של חבירו רואין אותו כאילו הוא שלם ואומדין כמה בין השלם לחסר ואין אומדין זה החסר כמה היה שוה יותר אם היה שלם לפי שכשרואין אותו החסרון הוא גדול בעיניהם. הראב״ד ז״ל.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל אין שמין את הפרה לבד והולד לבד אלא שמין כמה היתה שוה הפרה כשהיתה מעוברת מנה וכשאינה מעוברת כמה שוה שמונים נמצאת שומת הפרה שמונים ושומת הולד עשרים ומשלם ארבעים לפרה ועשרה לולד ואלו היינו שמין הולד כאלו נולד והיה לפנינו חי כמו שהוא עכשיו לפנינו מת היה שוה יותר מעשרים והיתה פסידא לזה למזיק ואף על פי שאלו היה הדין כן אין לנו ולפסידתו כלום מכל מקום הרי הוא אומר פרה מעוברת הזקתי ופרה מעוברת אתם שמין לי ולכך שמין לולד על גבי פרה שאין אדם נותן בוולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאלו יצאו. אף בקוטע ידו של חבירו הדין כן שאין שמין את היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול ושיחתכו ידו של עבד כזה שאין לבו של אדם נמלך לעשות אלא אם כן בדמים מרובים אלא שמין כמה שוה עכשיו וכמה היתה שוה מתחילה. ע״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ומעירים, כי רבא הולך כאן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: פרה שהזיקה כשהיתה מעוברת — גובה מולדה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — גופה היא והוא כחלק ממנה, וכיון שהיה חלק מגופה יכול לגבות ממנו. לעומת זאת תרנגולת שהזיקה — אינו גובה מביצתה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? פירשא בעלמא [פרש סתם] הוא, כלומר, אין הביצה חלק מגופה של התרנגולת אלא דבר נפרד ממנה, ולכן אינו יכול לגבות תשלום שגובים רק מגוף התרנגולת.
The Gemara comments: In this respect, Rava conforms to his line of reasoning, as Rava says: In the case of a cow that caused damage while pregnant, the injured party collects compensation from its offspring, i.e., the offspring that had been a fetus at the time of the goring. What is the reason? It is because it is considered an integral part of its body and therefore may be used to collect payment. By contrast, in the case of a hen that caused damage, the injured party does not collect compensation from its egg. Payment can be collected only from the body of the hen. What is the reason? The egg is simply a secretion and not an integral part of the hen’s body.
הכל
(4) וְאָמַר רָבָא גאֵין שָׁמִין לַפָּרָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְלַוָּלָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא שָׁמִין לַוָּלָד עַל גַּב פָּרָה שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן נִמְצָא אַתָּה מַכְחִישׁ אֶת הַמַּזִּיק.
§ And Rava also says: When assessing the damage inflicted by a goring ox on a cow whose newborn calf is found dead by its side, the court does not appraise the damage to the cow by itself and the damage to the offspring by itself. Rather, the court appraises the offspring together with the cow and evaluates the overall damage inflicted on the pregnant cow, which will be slightly less than it would be with two separate evaluations. The reason for this is that if you do not say this, you will be found to have ultimately weakened the one liable for damage by inflicting a loss on him, as the market value of a newborn calf is greater than the difference in market value between a pregnant cow and one that is not pregnant.
אין שמין – ארישא קאי שור שנגח את הפרה והפילה אין שמין כל אחד בפני עצמו שעולין דמי הנזק הרבה אבל שמין פרה מעוברת כמה היתה יפה תחילה וכמה היא שוה עכשיו אם מתה אם חיה.
מכחיש – מפסיד ולקמיה פריך אי דינא הוא לכחוש.
אמר רבא אין שמין בשור שנגח את הפרה מעוברת לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו, אלא שמין לולד על גבי פרה – פרה מעוברת {כמה שוה}1 יותר משאינה מעוברת, וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו2 של חברו, רואין אותו כאלו הוא שלם ואומדין כמה בין השלם לחסר. ואין אומדין זה החסר כמה היה שוה יותר אם היה שלם, לפי שכשרואין אותו החסרון הוא גדול בעיניהם.
1. כן בשיטמ״ק בשם ראב״ד, ובכ״י לונדון אינו.
2. בשיטמ״ק בשם ראב״ד (במקום ״יד עבדו״): ״ידו של״.
כבר בארנו במשנה שאין שמין פרה בפני עצמה וולד בפני עצמו אלא שמין לולד על גבי פרה ומקילין בזה למזיק שאין אדם נותן בולדות שעדיין לא יצאו לאויר העולם כאלו יצאו אף בקוטע יד עבדו של חברו הדין כך שאין שמין את היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול ושיחתכו ידו של עבד כזה שאין לבו של אדם נמלך לעשות כך אא״כ בדמים מרובים אלא שמין כמה שוה עכשו וכמה היה שוה מתחלה אף במזיק שדהו של חברו הדין כן שאם אכלה ערוגה של חברו אין שמין אותה בפני עצמה אלא שמין באותה שדה כמה היתה שוה תחלה וכמה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו כמו שיתבאר בפרקים הבאים:
א ועוד אמר רבא: כאשר צריכים להעריך את הנזקים בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה מת לצדה אין שמין לנזק הפרה בפני עצמה, ולולד בפני עצמו. אלא שמין לולד על גב הפרה, שמעריכים את הנזק של פרה מעוברת, ועל ידי כך נמצא סכום הנזק פוחת קצת. שאם אי (אין) אתה אומר כן — נמצא אתה מכחיש (מפסיד) את המזיק.
§ And Rava also says: When assessing the damage inflicted by a goring ox on a cow whose newborn calf is found dead by its side, the court does not appraise the damage to the cow by itself and the damage to the offspring by itself. Rather, the court appraises the offspring together with the cow and evaluates the overall damage inflicted on the pregnant cow, which will be slightly less than it would be with two separate evaluations. The reason for this is that if you do not say this, you will be found to have ultimately weakened the one liable for damage by inflicting a loss on him, as the market value of a newborn calf is greater than the difference in market value between a pregnant cow and one that is not pregnant.
הכל
(5) דוְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּקוֹטֵעַ יַד עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא ה בְּמַזִּיק שָׂדֶה שֶׁל חֲבֵירוֹ.
And similarly, you find this principle in a case where someone severed the hand of another’s slave. The difference in value between a slave with a hand and a slave without a hand is assessed, rather than determining how much money the owner would request in exchange for allowing the hand of his slave to be cut off. And similarly, you also find this principle in a case of one who causes damage to part of another’s field. The court appraises not the garden bed that was eaten or trampled, but the depreciation in value of the bed as part of the surrounding area. This results in a smaller payment, as the damage appears less significant in the context of a larger area.
בקוטע יד עבדו של חבירו – אין שמין היד בפני עצמה לומר כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה.
המזיק שדה חבירו – קוצץ נטיעותיו או אכל ערוגה אחת אין שמין אותה לבדה אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה תחלה ומה פחתו דמיה בשביל ערוגה זו.
וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו כו׳ – וא״ת אמאי לא קאמר נמי וכן אתה מוצא בשומת דמי ולדות דתנן במתני׳ לקמן (דף מח:) ששמין אותה כמה היתה שוה האשה עד שלא ילדה מחמת ולדות וכמה היא יפה משילדה ואין שמין דמי ולדות בפני עצמן שהיה נכחש מזיק ביותר אלא שמין הכל ביחד ורשב״ג לא נחלק על רבנן אלא בזה שאם שמין כך פטור המזיק שהאשה משבחת יותר לאחר לידה אבל לא בא לחלוק לומר שישומו הולדות בפני עצמם כי בזה לא נתן טעם למה יחלוק בכך אלא לרשב״ג שמין ולדות אגב אשה כמה שוה אשה מעוברת למכור גופה בלא ולדות פחות מלמכור הכל ביחד ונראה לר״י דבין לרבנן ובין לרשב״ג שמין ולדות בפני עצמם ולא אגב האשה משום דכיון דגוף האשה לאו ממון בעלים הוא וגם לענין שאר תשלומי חבלות אינו שלו אינו ראוי לשום ולדות אגב האשה כמו ולד אגב פרה ומתני׳ לא איירי כלל בשומת הולד אלא בשומת שבח ולדות ולכך לא מייתי הכא ראיה מדמי ולדות וכן משמע דמתניתין לא איירי בשומת ולד כלל למאן דמפרש מילתיה דרשב״ג וכי אשה משבחת יותר קודם שתלד מלאחר שתלד והא ודאי סברא גדולה הוא שדמיה עם הולדות מרובין מדמיה שלאחר לידה אלא ודאי לא דברו רבנן ורשב״ג אלא בשומת שבח ולדות אבל ולדות שמין לכ״ע בפני עצמם וה״פ דמתניתין כיצד משלם דמי ולדות ולא תימא דמי ולדות לבדן אלא שמין את האשה כו׳ ומוסיפין הדמים הללו על דמי הולדות ודמי ולדות גופייהו לא אצטריך לפרש מידי והא דמקשה בגמרא האי דמי ולדות שבח ולדות הוא לאו משום דבכלל שומת האשה דמתניתין ליהוי דמי ולדות אלא להיות נתוסף על דמי ולדות הוא דקתני לה במתניתין כדפרישית וכי משני כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כו׳ היינו פי׳ שבח ולדות אבל דמי ולדות א״צ לפרשו.
בד״ה וכן אתה כו׳ שבח ולדות הוא לאו משום דבכלל כו׳ נ״ב פירוש אף שבח ולדות בעי ליה למימר כן פירש רש״י ומ״ה צריכין התוספות לומר לאו משום כו׳ ודו״ק:
וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו. הוא הדין דמצי למימר בקוטע ידו של חבירו דהכי שיימינן בפרק החובל אלא משום דאיירי הכא לענין ממונו של אדם. ועוד דיד חבירו הוי נמי בכלל יד עבדו כדאמרינן התם בפרק החובל שמין אותו כעבד הנמכר בשוק וכו׳. ממורי שיחיה. תלמיד ה״ר פרץ ז״ל.
וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו וכו׳. מתוך פירוש רש״י משמע דמאי דתנן לקמן במתניתין ששמין אותה כמה היתה יפה וכו׳ דהיינו שומת דמי ולדות. דפירש לקמן גבי מאי דאמרינן הכי נמי קאמר כיצד משלם דמי וכו׳ שמין את האשה וכו׳ בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ושומא זו נותן לבעל והיינו דמי ולדות. ואם תאמר אמאי לא קאמר וכו׳ כמו שכתוב בתוספות ואמאי שבק רבא למיתני דומיא דפרה וולד ונקט במילי דעלמא. עוד כתבו בתוספות לאו משום דבכלל שומת האשה דמתניתין וכו׳ אלא הכי קאמר האי דמי ולדות שבח ולדות נמי דקאמר כלומר במשנה לא הזכיר כי אם דמי ולדות ובכלל שומא זו ישנן נמי שבח ולדות. תוספי הרא״ש ז״ל.
עוד יש לומר כך כיצד משלם מהו חייב לשלם וכיצד דמי ולדות כמשמען שנישומן בפני עצמן חייב לשלם ושבח ולדות כמו כן חייב וכיצד שומתן שמין את האשה וכו׳ אבל אין צריך לפרש אלא כפשוטו כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות הכל מחובר יחד. ע״כ. ואחר כך מפרש האיך שמין על שבח ולדות. תוספות שאנץ.
עוד כתבו בתוספות אבל דמי ולדות אין צריך לפרשו ולא מסתבר למימר דסבר רבא דשמין ולדות בפני עצמן אלא רבא ארישא דמתניתין דפרה וולד קאי משום דשני גופין נינהו ואתא לפרושי דלא תימא דשמין לולד בפני עצמו דאם כן מפסיד מזיק ואסתייע למילתיה מקוטע יד עבד ושברה והוא הדין נמי לדמי ולדות. והא דלא אייתי ראיה ממתניתין משום דלא מפרשא בהדיא אשומת דמי ולדות דאפשר לפרשה בשבח ולדות ומיהו רבא סבירא ליה דשמין אגב אשה. הרא״ש ז״ל.
וכתב ה״ר אליעזר מגרמישא ז״ל וז״ל וכן אתה מוצא בקוטע וכו׳. כתוב בתוספות אין שמין דמי ולדות ושבח ולדות בפני עצמן. מפרש מהרא״ל דרוצה לומר אין שמין אותו אלא שומא אחת אגב האשה ולא שבח ולדות אגב האשה ודמי ולדות בפני עצמן דבפני עצמן ממש אין שייך בשבח ולדות דאי הוה שייך אם כן מאי טעמא לא קאמר וכן אתה מוצא בשבח ולדות. עוד כתבו בתוספות וכן משמע דמתניתין לא איירי וכו׳. הקשה מהרא״ל דילמא מתניתין איירי כרבנן ורבן שמעון בן גמליאל אשבח ולדות לחוד. וי״ל מדפליג בסתם משמע דאכולה פליג. וכי האי גוונא פירש ר״י סוף פרק חלון. ע״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו שאין מעריכים כמה אדם מוכן לקבל בעד קטיעת יד של עבדו, אלא מעריכים מה הבדל המחיר בין עבד שלם ועבד קטוע יד. וכן אתה מוצא דבמזיק חלק משדה של חבירו שאין מעריכים את הנזק של מקום הנזק לבד כמה הוא שווה אילו היה נמכר בעצמו, אלא מעריכים את הפחת ביחס לשווי חלקת אדמה גדולה יותר.
And similarly, you find this principle in a case where someone severed the hand of another’s slave. The difference in value between a slave with a hand and a slave without a hand is assessed, rather than determining how much money the owner would request in exchange for allowing the hand of his slave to be cut off. And similarly, you also find this principle in a case of one who causes damage to part of another’s field. The court appraises not the garden bed that was eaten or trampled, but the depreciation in value of the bed as part of the surrounding area. This results in a smaller payment, as the damage appears less significant in the context of a larger area.
הכל
(6) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי וְאִי דִּינָא הוּא לִיכְחוֹשׁ מַזִּיק.
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: The main reason invoked by Rava is that otherwise you will be found to have ultimately weakened the one liable for damage. But if this is the halakha of assessing the damage, then let the one liable for damage be weakened by losing money.
אי דינא הוא ליכחוש מזיק כו׳ – סובר המקשה כיון שפרה וולד שני גופין הן שמין ולד בפני עצמו ולא דמי לקוטע יד עבד שכל העבד גוף אחד וכן כל השדה שהיא הכל של ניזק כגוף אחד דמי ולהכי מקשה אי דינא הוא כאשר נראה מתוך הסברא לפי שהן שני גופין לכחוש מזיק ומשני הא נמי כגוף אחד דמי דאמר ליה פרה מעוברת כו׳.
ואי דינא הוא ליכחוש מזיק. האי מקשה לא פליג אקוטע יד עבד ולמזיק שדה חברו דהתם חד גופה אבל פרה וולד דתרי גופי נינהו לישימו לפרה בפני עצמה ולולד בפני עצמו ואהדר ליה דלא דאף אלו כגון אחד ופרה מעוברת אזיקו פרה מעוברתא שיימינא.
הא דקתני במתניתין דהכניס שורו שלא ברשות נגח הוא לשורו של בעל הבית חייב. מסתברא לי דלאו למימרא שאם הכניסו ברשות ונגח שורו לשורו של בעל הבית יהא פטור דלא גרע מחצר השותפין א״נ מרשות הרבים שהקרן חייבת שם ואף ע״פ שיש רשות לזה ולזה והיינו נמי דלא קתני בה ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב ובעל השור פטור אלא משום דסירכא דהנך בבי תנא נמי הכי בהאי בבא אבל בתוס׳ פירשו דסובר ר׳ כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאלו התנה בהדיא שלא יהא אחד מהן חייב בנזקו ואפילו נגח שור של זה לזה וכ״ש לרבנן דכל ברשות סתמא קביל עליה בעל החצר שמירתו.
ואי דינא הוא לכחוש מזיק. וא״ת ומאי איריא דפריך ליה הכא גבי מתניתין דהביא רבא שמביא לקמן גבי קוטע ידו הוי ליה למפרך. וי״ל דהתם ניחא שפיר משום דחד גופא הוא וכו׳ ככתוב בתוספות. תלמיד הר״פ ז״ל.
נפחא רב פפא אמר לבעל הפרה ולא דמי לשבח ולדות של גוף האשה שהוא כולו לבעל לרבנן ולרבן שמעון בן גמליאל חולקין דשאני התם דאיכא קראי גזרת הכתוב היא אף על פי שולדות אינם צררי הילכך אין ללמוד משם למקום אחר. הרא״ש ז״ל.
והר״א מגרמישא ז״ל כתב וז״ל נפחא רב פפא אמר וכו׳. כתוב בתוספות אף על גב דבשאר נזיקין גופה יש לה וכו׳ והיינו טעמא משום דאז שמין לפחת של חלושה מבריאה ובזה יש לה נפקותא אף על פי שלעולם לא תמכור אפילו בנפוחה מאי איכפת לה. ע״כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז״ל וז״ל שור שנגח פרה מעוברת ומתה והיתה פרה לאחד וולד לאחר כששמין את הפרה ומגיעין לשומת מה שהיא יפה מחמת שומנה והוא הנקרא בלשון תלמוד פיטמא לבעל פרה הוא שהרי נבלע הוא באיבריה ואף על פי שעיבורה גורם לה שהרי בלא עיבור באה גם כן כמה פעמים לידי שומן ועובי. ועוד שהרי גוף הולד אינו מסייע לכך אף על פי שאפשר שהעיבור מסייע לכך אבל מה שהיא יפה מחמת נפחא שהיא נראית בעלת אברים ועורה מתפשט ומתגדל לסיבת הנפח חולקין שהרי אף גוף הולד אינו מסייע לכך. ע״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: עיקר טענתו של רבא הוא שהמזיק נמצא מפסיד, ואולם אי דינא [אם הדין] הוא כך — ליכחוש [שיפסיד] מזיק ומה טעם הוא זה?
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: The main reason invoked by Rava is that otherwise you will be found to have ultimately weakened the one liable for damage. But if this is the halakha of assessing the damage, then let the one liable for damage be weakened by losing money.
הכל
(7) מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ פָּרָה מְעַבַּרְתָּא אַזֵּיקְתָּךְ פָּרָה מְעַבַּרְתָּא שָׁיֵימְנָא לָךְ.
Rav Ashi answered: This is because the one liable for damage can say to him: I caused damage to you through injuring a pregnant cow, and so I am assessing the value of a pregnant cow for you. Therefore, it is not correct to evaluate separately the damage to the cow and the damage to the offspring.
אמר רב אשי: משום דאמר ליה [שאומר לו] המזיק: פרה מעברתא אזיקתך, פרה מעברתא שיימנא [פרה מעוברת הזקתיך, פרה מעוברת אני מעריך] לך, ואין זה מן הדין להעריך את הפרה לעצמה ואת העובר לעצמו.
Rav Ashi answered: This is because the one liable for damage can say to him: I caused damage to you through injuring a pregnant cow, and so I am assessing the value of a pregnant cow for you. Therefore, it is not correct to evaluate separately the damage to the cow and the damage to the offspring.
הכל
(8) פְּשִׁיטָא פָּרָה דְּחַד וּוָלָד דְּחַד ופִּיטְמָא לְבַעַל פָּרָה נִפְחָא מַאי רַב פָּפָּא אָמַר לְבַעַל פָּרָה רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר חוֹלְקִין ז וְהִלְכְתָא חוֹלְקִין.:
The Gemara raises a question: It is obvious that in a case where the cow belonged to one person and the offspring belonged to another that the compensation for the cow’s loss of fat is paid to the owner of the cow. The additional value that the cow had due to the fact that it was fatter due to the pregnancy is paid to the owner of the cow. The question is: What is the halakha concerning the cow’s bulk? There is an increase in value of a pregnant cow that it is attributed to its improved appearance, which results from its carrying a fetus. Who is considered the injured party with regard to that sum? Rav Pappa said: This too belongs to the owner of the cow, whereas Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: They divide the restitution. And the halakha is that they divide the restitution.
פטומא – מה ששמין אותה שהיתה יפה מפני שומנה הוי דבעל פרה דהא ולד מחמתיה לא אתי שומנה.
נפחא מאי – מה שהיתה יפה מפני נפחא למי ישלם.
נפחא מאי רב פפא אמר לבעל הפרה – ולא דמי לשבח ולדות דהוי כולה לבעל לרבנן ולרשב״ג חולקין דהכא כיון שבעל הפרה יכול למכור פרתו בלא ולד נמצא כשמפסידו מפסיד כל מה שדמיה נפחת אבל אשה דאינה יכולה למכור אותו שבח אין ליפות כחה בשבח ולדות אע״ג דבשאר נזקין גופה יש לה אע״פ שאין יכולה למכור עצמה מטעם זה יפה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בין לרבנן בין לרשב״ג וכן למ״ד דבנפחא חולקין יפה מטעם זה כח בעל הפרה בנפחא מכח האשה בשבח ולדות לרבנן.
שור שנגח פרה מעוברת ומתה והיתה פרה לאחד וולד לאחר כששמין את הפרה ומגיעין לשומת מה שהיא יפה מחמת שמנה והוא הנקרא בלשון תלמוד פיטמא לבעל פרה הוא שהרי נבלע הוא באבריה ואע״פ שעבורה גורם לה שהרי בלא עבור באה כמה פעמים לידי שומן ועובי ועוד שהרי גוף הולד אינו מסייע לכך אע״פ שאפשר שהעבור מסייע לכך אבל מה שהיא יפה מחמת נפחה שהיא נראית בעלת איברים ועורה מתפשט ומתגדל לסבת הנפח חולקים שהרי אף גוף הולד מסייע לכך:
לפי מה שבארנו בענינים אלו שאין מוציאין מן הספק כלל אלא כל המוציא מחברו עליו הראיה נתבאר במסכת בבא בתרא (ב״ב צ״ג.) בשור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור בצדו אע״פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה נשוך וזה מועד לישוך אין אומרין בידוע שזה נגחו וזה נשכו אלא המוציא מחברו עליו הראיה אף גמל האוחר בין הגמלים וידוע מדרכו שהוא צנוע בתשמיש וכשאין הבהמות מתרחקות ממנו בשעה זו כמלא עיניו הוא הורגן ונמצא גמל אחד הרוג בצדו במקום שהוא אוחר בו פטור כל המוציא מחברו עליו הראיה ואין מוציאין ממון באומדנא ואמתלא:
המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזק בהם בעל קדרות חייב ואם הכניס ברשות בעל הבית חייב הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או שנשכו כלבו של בעל הבית פטור נגח הוא שורו של בעל הבית חייב נפל לבור והבאיש מימיו חייב היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב ר׳ אומר בכלן אינו חייב עד שיקבל בעל הבית לשמור אמר הר״ם מה שאמר בפירות ואם הוזקה בהם ר״ל אם כשלה בהם אבל אם אירע לה נזק מאכילתה אינו חייב כלום בשום ענין לפי שבעל הפירות לא קבל עליו שמירת בהמה של בעל הבית והיה לה שלא תאכל הכניס שורו וכו׳ זהו כשיהיה אותו השור מועד ליפול על בני אדם בבורות ולפיכך יתחייב כופר ובלבד כשיפיל עצמו לשם בשביל מאכל שראה בבור ולכן לא יתחייב מיתה והלכה כר׳ שאמר שלא יתחייב בעל הבית שום דבר אם לא קבל עליו לשמור וכמו כן בעל השור לא יתחייב שום דבר לפי שברשות הכניס:
אגב כך דנים בבעיה הבאה, פשיטא [פשוט] לנו שאם היתה הפרה בבעלות דחד [של אדם אחד] וולד דחד [של אדם אחד, אחר] — הרי הפיצוי עבור פיטמא [הפיטום], ערכה של הפרה המעוברת מחמת פיטומה, בוודאי משלמים לבעל פרה. והשאלה היא: נפחא מאי [הנפח מה הוא], כלומר, מה שפחת מחירה משום שעכשיו היא נראית פחות גדולה, למי משלמים? רב פפא אמר: אף זה משלמים לבעל הפרה. רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: חולקין. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: חולקין.
The Gemara raises a question: It is obvious that in a case where the cow belonged to one person and the offspring belonged to another that the compensation for the cow’s loss of fat is paid to the owner of the cow. The additional value that the cow had due to the fact that it was fatter due to the pregnancy is paid to the owner of the cow. The question is: What is the halakha concerning the cow’s bulk? There is an increase in value of a pregnant cow that it is attributed to its improved appearance, which results from its carrying a fetus. Who is considered the injured party with regard to that sum? Rav Pappa said: This too belongs to the owner of the cow, whereas Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: They divide the restitution. And the halakha is that they divide the restitution.
הכל
(9) מתני׳ מַתְנִיתִין : חהַקַּדָּר שֶׁהִכְנִיס קְדֵרוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת ושברה בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר וְאִם הוּזְּקָה בָּהֶן בַּעַל הַקְּדֵרוֹת חַיָּיב וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּיב.
MISHNA: In the case of a potter who brought his pots into a homeowner’s courtyard without permission, and the homeowner’s animal broke the pots, the homeowner is exempt. If the owner’s animal was injured by the pots, the owner of the pots is liable. But if the potter brought them inside with permission, the owner of the courtyard is liable if his animal caused damage to the pots.
הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, פר״ח שאמר לו אל תכניסםא ושברתן בהמה של בעל הבית פטור בעל הבית, ואם הוזקה בהמה של בעל הבית בעל קדירות חייב. אבל הכניס ברשות לרבנן קיבל בעל חצר שמירת קדירות ואפילו נשברו ברוח בעל חצר חייב, וכן הכניס פירותיו וכו׳ וכן הכניס שורו.
א. דברי ר״ח הובאו בשטמ״ק ובס׳ הנר כאן. וכתב ע״ז באבן האזל הל׳ נזק״מ פ״ג הי״ג: והדברים נפלאים דמאי איריא שאמר לו אל תכניסם ואמאי לא סגי לחייב בעל הקדרות כשהכניס שלא ברשות כפשוטו היינו שלא ביקש רשות והכניס. ועי״ש מש״כ לישב. [בכת״י ליתא פר״ח וכו׳ תכניסם. ובמקום ׳אבל הכניס וכו׳ ברוח׳ – ואם הכניס ברשות].
הקדר שהכניס קדרותיו כו׳ – הנך תלתא בבי צריכי ולא זו אף זו קתני דאי תנא קדירות הוה אמינא ברשות חייב לפי שנוחות לישבר ובסתמא קבל עליה נטירותא אבל פירות לא ואי תנא פירות שנוחות להתקלקל אבל בהמה לא.
מתני׳ הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית כול׳ – ר״ח ז״ל פיר׳ שלא ברשות שאמ׳ לו בעל חצר אל תכניסם והכניסם לפיכך חייב בעל קדרות בנזקי בהמות של בעל הבית, ואם הכניס ברשות לרבנן קבולי קביל עליה בעל חצר נטירותא דקדירות ואפילו נשברו ברוח1, אבל בעל קדירות לא מחייב אפילו בסתמא הכי אוקמה רבא להא מתניתין.
1. מבואר בפשטות מדבריו דיסוד חיובו הוא משום אדם המזיק דקיבל נטירותא, ולאו מדין בור ברה״ר, ועי׳ בזה בפי׳ ר״י מלוניל. וטפי מבואר דקיבל עליו אפילו שלא יוזקו הקדירות ברוח ולהכי חייב כה״ג, ועי׳ בזה במש״כ התוס׳ רי״ד.
הקדר שהכניס קדירותיו כו׳ טעמא דשלא ברשות דמיחייב בעל קדירות בניזקי בהמתו דבעל בחצר הא ברשות פטור ולא אמרינן מסתמא קביל עליה בעל קדירות לנטורי בהמתו דבעל החצר. מני ר׳ היא – הנה יש לתמוה מה זה שהוא מקשה התלמוד מבעל קדירות לבעל החצר בעל החצר קביל עליה נטירותא דקדירות משום דאמר ליה עייל ואנן מפרשינן דעייל ואינטר קאמר ליה אבל בעל קדירות דלא אמר ליה כלום אמאי בעי לקבול עליה נטירותא דבהמתו דבעל החצר איהו לא אמר ליה אלא עיילנא ובעל החצר אמר ליה עול ומשום דאמר עיילנא מקבל עליה נטירותא בתימה. ומה ראה רבי זירא להידחק ולהעמידה כתנאי. ונראה לי לתרץ דהא דאיתקשי תלמודא ורבי זירא נמי דאמר תברא ולא אוקמה כרבא משום דדייק לישנא דמתני׳ דקתני ושיברתן בהמתו של בעל הבית והתם קתני ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב מפני ששיברתן בהמתו של בעל הבית. אבל אם נשברו מאיליהן ברוח אין בעל החצר חייב ואף על פי שהכניס ברשות דאף על גב דאמרינן מסתמא קביל עליה נטירותא וכאילו אמר עול ואינטר דמי האי ואינטר הכי מתפריש אנא אינטר תורי דלא יזיק קדירותיך. אבל אם יינזקו קדירותיך מעלמא או מאיליהן ברוח לא קיבל עליו שמירתן דלא משמע ואינטר שאשמור קדירותיך ואתה תלך לך אלא שאשמור שורי שלא יזיקך אבל אתה תעמוד על שלך שלא יינזק מאיליהן. וכיון שבעל הקדירות צריך לשמור קדירותיו סתמא דמילתא כי היכי דבעל החצר קביל עליה נטירותא דתוריה שלא יזיק קדירותיו הם הכי נמי בעל הקדרות קביל עליה נטירותא דקדירותיו שישמרם שלא תינזק בהם בהמתו של בעל הבית שאף על פי שהרשהו להכניסם כך הרשהו שהוא יעמוד עליהם וישמור את שלו שלא ינזקו ברוח ואף על פי שלא קיבל עליו בעל הקדירות שמירת בהמתו של בעל הבית בפירוש מסתמא קביל עליה נטירותא כמה שבעל החצר מקבל עליו שמירת בהמתו מסתמא דלא יהא אלא שותפא שוויה בהדיה בהאי חצר וכיון דשותפא שוויה כמו שזה חייב בנזקי זה כך חייב זה בנזקי זה. ואליבא דרבנן דאמרי מסתמא קביל עליה שמירת בהמתו של בעל החצר ואליבא דר׳ דאמר מסתמא לא מקבל עליה נטירותא גם בעל החצר נמי לא יתחייב בנזקי הקדירות ואם כן מתניתין דקתני ואם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית חייב ודייקי׳ טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור בוודאי דלא אתיא אלא כר׳ דאמר מסתמא לא קביל עליה נטירותא שאינך יכול לחלק בין בעל החצר ובין בעל הקדירות כלל. כיון שהוא צריך לשמור קדירותיו שאם בעל החצר קיבל עליו שמירת בהמתו מסתמא שלא תזיק את הקדירות כך גם בעל הקדירות קיבל עליו שמירת קדירותיו מסתמא שלא תינזק בהם בהמתו של בעל חצר. ואם בעל הקדירות לא קיבל עליו מסתמא שמירת קדירותיו גם בעל החצר1 לא קיבל עליו מסתמא שמירת שורו להכי אמרה תלמודא ר׳ היא ור׳ זירא אמר תברה מי ששנה זו לא שנה זו. אבל רבא סבר דמתניתין דקתני ושברתן2 בהמתו של בעל הבית לא דוקא אלא אורחא דמילתא קתני. אי נמי רבותא נקט שאף על פי ששיברתן בהמתו פטור. כיון שהכניס שלא ברשות והוא הדין שאפילו אם נשברו ברוח נמי חייב בעל החצר כשהכניס ברשות דהאי דאמרינן דמסתמא קביל עליה נטירותא וכאילו אמר עול ואינטר דמי האי ואינטר הכי מתפרש ואינטר קדירותיך ואינו צריך בעל הקדרות כלל לעמוד עליהם ולשומרם שכיון שברשות הכניסו הכי משמע מסתמא שכל שמירתן קביל עליו ואינו צריך לעמוד עליהן כלל. וכיון שאינו צריך לעמוד עליהן היאך יתחייב אם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית שכל שמירת הקדרות היא מוטלת על בעל החצר. הילכך כולה מתניתין רבנן היא ולא קשיא מידי.
1. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557: ״חצר״.
2. כן בכ״י ירושלים 131. בכ״י ששון 557: ״ושבירתן״.
דברים אלו כלם קולא הן אצל המזיק ולא שנמשכן את עצמנו להתיש כח הדין בשבילו אלא שאף הדין כך הוא כשהזיק חלק בתוך הכל הזיק וכשאנו שמין לו אנו שמין לו הכל עם אותו חלק כמה שוה ובחסרונו כמה שוה:
מתניתין הקדר שהכניס קדרותיו וכו׳. פירוש שלא ברשות כגון שאמר לו בעל החצר אל תכניסם והכניסם לפיכך חייב בעל הקדרות בנזקי בהמות של בעל החצר. רבינו חננאל ז״ל.
ואם הוזק בהם בעל פירות הא דהדר ותנא הא דאשמועינן דדוקא הוזק בהם שמשמע שהוחלק אבל הוזק מתוך אכילתה פטור וכו׳. ולמאן דאמר איפכא בגמרא לאשמועינן נמי היא גופה דלא אמרינן היה לה שלא תאכל. הרא״ה ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ב משנה הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות בעל הבית, ושברה בהמתו של בעל הבית את הקדירות — פטור בעל הבית. ואם הוזקה בהמתו של בעל הבית בהן, בקדירות — בעל הקדרות חייב. ואולם אם הכניס את הקדירות ברשות — בעל החצר חייב במה שהזיקה בהמתו את הקדירות.
MISHNA: In the case of a potter who brought his pots into a homeowner’s courtyard without permission, and the homeowner’s animal broke the pots, the homeowner is exempt. If the owner’s animal was injured by the pots, the owner of the pots is liable. But if the potter brought them inside with permission, the owner of the courtyard is liable if his animal caused damage to the pots.
הכל
(10) טהִכְנִיס פֵּירוֹתָיו לַחֲצַר בעה״ב בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר וְאִם הוּזְּקָה בָּהֶן בַּעַל הַפֵּירוֹת חַיָּיב וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּיב.
Similarly, if someone brought his produce into the homeowner’s courtyard without permission, and the homeowner’s animal ate them, the homeowner is exempt. If his animal was injured by them, e.g., if it slipped on them, the owner of the produce is liable. But if he brought his produce inside with permission, the owner of the courtyard is liable for the damage caused by his animal to them.
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות כול׳ – אם הוזקה בהו חייב, אמ׳ רב לא שנו אם הוזקה בהן בעל הפירות חייב, אלא בשהוחלקה בהן, אבל אם הוזקה מן האכילה פטור, מאי טעמא היה לה שלא תאכל, וסלקא בהכי דהא אוקמה רבא למתניתין הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית אם הכניס ברשות שמירת קדירות קיבל עליו אפילו נשברו ברוח, וכן המכניס שורו לחצר בעל הבית אם הכניס ברשות אמרי׳ שמירת שורו קיבל עליו ואפילו חנק עצמו שינויי נינהו לרבנן אליבא דרב.
ההיא איתתא דעלא למיפא בההיא ביתא ברשות מריה דביתא אכל ברחא דמרי ביתא ללישה חביל ומית וחייביה רבא לשלומי ברחא למרי ביתא, נימא פליג אדרב דאמ׳ היה לה שלא תאכל, ומשני התם לא אמ׳ רב הכי אלא דשלא ברשות על ולא קביל עליה בעל פירות נטירותא דבהמתו דבעל הבית, אבל הכא כיון דברשות עיילה קבלה עלה נטירותא דבהמתו דבעל הבית, ולא עוד אלא כיון דלמיפא בעיא צניעותא דהא בעיא לגלויי זרועותיה בלישה ובאפייה ומרי דביתא סלוקי סליק נפשיה הלכך עלה רמיא נטירותא1, וכן הלכה, ודרב נמי איתה דהא רבא מברר טעמה ולא דחי לה, ובטחינה לא בעיא צניעותא ומרי דביתא לא מסליק נפשיה מביתיה הילכך בטחינה פטורה. עד הנה מדברי ר״ח ז״ל.
איחבן ומית – כלומר איחבל ומית ונ״א חביל ומית.
1. משיגרא דלישנא נראה דמטעמא דאין הבעלים בשדה מקבלת היא שמירת בהמתו, אולם אם יהיו שניהם בשדה לפי״ז תהא פטורה, וכ״כ בתר כן גבי טחינה, ודו״ק, ועי׳ בזה בהלכה למשה בביאור שי׳ הרמב״ם פ״ג מנזק״מ הי״ד בזה.
ואם הוזק בהם בעל פירות הא דהדר ותנא הא דאשמועינן דדוקא הוזק בהם שמשמע שהוחלק אבל הוזק מתוך אכילתה פטור וכו׳. ולמאן דאמר איפכא בגמרא לאשמועינן נמי היא גופה דלא אמרינן היה לה שלא תאכל.
נגח הוא שורו של בעל הבית וכו׳. תנא הא לאשמועינן דטעמא משום דהוי שלא ברשות הא היכא דהוי ברשות אפילו נגח הוא שורו של בעל הבית דמזיקו בידים פטור.
וכן מי שהכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית — פטור בעל הבית. ואם הוזקה בהמתו בהן כגון שהחליקה עליהם — בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות את פירותיו — בעל החצר חייב במה שניזוקו על ידי בהמתו.
Similarly, if someone brought his produce into the homeowner’s courtyard without permission, and the homeowner’s animal ate them, the homeowner is exempt. If his animal was injured by them, e.g., if it slipped on them, the owner of the produce is liable. But if he brought his produce inside with permission, the owner of the courtyard is liable for the damage caused by his animal to them.
הכל
(11) יהִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא
Similarly, if one brought his ox into the homeowner’s courtyard without
אמר המאירי הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור שהרי הוא אומר מי הרשך להכנס ולהכניס את שלך בשלי אם הוזקה בהם בהמתו של בעל הבית הרי בעל קדרות חייב לשלם את הכל או מדין בור או מדין אדם המזיק שהרי הוטל עליו לשמרם:
ואם הכניס ברשות והוא שאמר לו הכנס בעל חצר חייב בשמירת הקדרות לדעת חכמים מפני שכל שמרשה חברו להכניס את שלו בביתו מן הסתם מקבל הוא עליו שמירתו והרי הוא כאלו אמר הכנס ואני אשמור וכן אם הוזקה בהמתו של בעל הבית בקדרות הרי בעל הקדרות פטור שהרי שמירתן על בעל הבית אם שלא יוזקו ואם שלא יזיקו ולא עוד אלא אפילו יושברו ברוח:
ורבי חולק בסוף המשנה לומר שאע״פ שאמר לו הכנס אין זה רשות לקבל עליו שמירה שכך הוא אומר הכנס אלא שמ״מ הזהר בשמירתם הן שלא יזיקו הן שלא יוזקו אלא אם כן קבל עליו בפירוש שמירתן והוא שיאמר הכנס ואני אשמור ומ״מ קבל עליו מיהא חייב אפילו נשברו ברוח או לאיזו סבה מ״מ דוקא בפשיעה ושלא על ידי אונס שאם באונס פטור אין זה יותר משומר חנם והלכה כרבי:
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב ופירשו בגמרא דוקא אם הוזקה בהחלקה הא אם הוזקה מדרך אכילתה פטור היה לה שלא תאכל ואע״פ שגורם הוא לכך הרי גרמא בנזקין פטור ואם הכניס ברשות הרי בעל חצר חייב בנזקי פירות ובעל פירות פטור מנזקי בהמה ולדעת רבי הרי הוא כנכנס שלא ברשות עד שיקבל עליו לשמור בהדיא והלכה כרבי:
הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו בעל הבית פטור נגח זה שורו של בעל הבית חייב:
נפל שורו זה לבורו של בעל הבית והבאיש את מימיו ר״ל מים המכונסים חייב לשלם את המים ופרשו בגמרא דוקא שהבאיש מגופו כגון שהיה מלוכלך בטיט ובצואה ונמצא כאלו הזיק הפושע בידים אבל אם לא היה מלוכלך אלא שאחר שעה סרחה והבאישה מחמת ריחה פטור לגמרי שגרמא בעלמא הוא ואף מגופו דוקא שהזיק לדעתו בשעת נפילה הא לאחר נפילה נעשה השור בור והמים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים:
היה אביו או בנו בתוכו ונהרג בחבטת השור משלם את הכופר ופרשו בגמרא כגון שראה עשבים בבור ונפל מחמת עשבים שזהו דרכו וזהו הלוך והרי הוא רגל בחצר הניזק וכבר בארנו שרגל בחצר הניזק משלם כופר אף בפעם ראשונה ואין כאן מיתה לשור שכגון זה שלא בכונה הוא הואיל ומחמת הירקות הוא מפיל עצמו אבל אם נפל שלא בראיית ירקות הרי זה שנוי והרי הוא קרן ולא ישלם כופר עד שיעשה מועד ר״ל שיהא מועד ליפול על בני אדם בבורות וכשהוא מועד משלם את הכופר והוא במיתה וכן הלכה:
ר׳ אומר בכלם ר״ל בשלשת המשניות שהזכיר אינו נקרא רשות לענין קבלת שמירה עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור כמו שבארנו והלכה כדבריו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
Similarly, if one brought his ox into the homeowner’s courtyard without
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.